ניסיון להסביר את עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה ב-1933, חייב ברקע על התקופות שקדמו לה. היסטוריונים אף חוזרים למאה ה-19 ולדרך המסוימת בה התפתחה הלאומיות בגרמניה. הלאומיות הגרמנית נוצרה מצורך לאחד מאות אזורי שלטון מקומיים (נסיכויות) אל תוך ישות לאומית אחת, וכן להתנער מכיבוש זר – זה של נפוליון – בתחילת המאה. מראשית קיומה, הלאומיות הגרמנית שמה דגש על המושגים של "אחדות" ושל "עם" (לאומת, לדוגמא, הלאומיות הצרפתית שדברה על מושג ה"אזרח"). בנוסף לכך, התיעוש המואץ של גרמניה במחציתה השנייה של המאה ה-19, יצר מצב בו התפתח מעמד ביניים, עם כוח כלכלי אך ללא כוח פוליטי, אשר נטה להחליף את כוחו הפוליטי בזכויות כלכליות. השלטון בסוף המאה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נטה להתעלם מעימותים פנימיים – כלכליים, חברתיים ופוליטיים – ולטשטש פערים חברתיים תוך דגש על המונח הפופוליסטי "קהילת העם" ותוך עיסוק יתר בהישגים צבאיים. כך שגרמניה שנכנסה למלחמת העולם הראשונה הייתה תחת שלטון מונרכי וללא ניסיון בדמוקרטיה.

רפובליקת ויימרבגרמניה, אשר התקיימה בין השנים 1918 ו-1933, הייתה ההתנסות הראשונה של גרמניה עם הדמוקרטיה, כלומר עם מערכת פוליטית בה מתחלפות מפלגות השלטון לפי בחירות אזרחיה. ב-1918-1919, מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, נשבה רוח של שינוי בגרמניה, ומפלגות שמאל אשר היו אסורות תחת המשטר הקיסרי לפני 1914 זכו לפעם הראשונה בנציגות ברייכסטאג (בכנסת הגרמנית). אך חתימת הסכם ורסיי ב-1919, בה  גרמניה נאלצה לוותר הן על שטחים רבים והן על כוחה הצבאי, שמה קץ לרוח זו. ההסכם הזכיר לגרמניה את תבוסתה במלחמה, והדמוקרטיה אשר הייתה כה מושכת רק שנה לפני כן, החלה להראות כדבר זר אשר נכפה מבחוץ על ידי אויביה, צרפת, בריטניה וארה"ב. למרות שבחירות דמוקרטיות המשיכו לאורך השנים עד 1933, השארים בבחירות נטו יותר ויותר למפלגות לאומניות ושמרניות אשר נתנו מענה לתחושת העלבון עם סיסמאות של אחדות לאומית. "סכין בגב האומה" הפך לסיסמה הנפוצה ביותר, אשר הפכה את התבוסה במלחמה לבגידה על ידי אותם הנציגים ברייכסטאג, כולל ראש הממשלה, שקיבלו את העלבון של הסכם ורסיי ללא התנגדות.

בחירתו של הגנרל הנערץ לשעבר הינדנברג לנשיא המדינה ב- 1925, סימנה את תחילת החזרה לשלטון אוטוריטארי. הגרמנים היו זקוקים יותר מכל דבר ליציבות ולדמות אב, וגיבור המלחמה השמרני הינדנברג, סיפק תחושה זו. השנים 1925-1929 היו אכן שנים של יציבות ושל פריחה כלכלית בגרמניה, אמנם בעיקר בשל הפריחה הכלכלית העולמית. לכן גם המשבר הכלכלי שהתחיל בארצות הברית באוקטובר 1929, הגיע במהרה לשאר העולם, וכן לגרמניה. הקריסה הכלכלית  ושאורי אבטלה הולכים וגוברים, שימשו אדמה פורייה לכוחות לאומנים, וכל מה שהיה נחשב לזר,ל"בינלאומי" או ל"קוסמופוליטי", היה שנוא. בייחוד היהודי, שכבר שנים הוגדר ברטוריקה של הימין כחלק או מקונספירציה קפיטליסטית עולמית או מקונספירציה קומוניסטית עולמית, הפך לשעיר לעזאזל. היה קל ביותר להאשים את היהודי בשביל צרות של העם הגרמני ובתקיעת סכין בגב האומה הגרמנית.