בתחילת המאה ה-19, ההדים מתנועת ההשכלה אשר במערב אירופה החלו בהשפעתם במעגלי היהדות של אירופה המזרחית. השפעה זאת חדרה על בסיס הספרות התעמולתית ופרסום הצלחתה של הדוקטרינה החדשה ביהדות גרמניה. יצאו לאור מסות שונות בשפת היידיש, העברית והפולנית, המוקדשות לבעיות האדם והיהודי, להיסטוריה האוניברסאלית, ולפילוסופיה כללית ויהודית גם כן. אך למרות צמיחתה של הספרות החילונית ביהדות מזרח אירופה, תנועת ההשכלה קיבלה מאפיינים שונים מאותם ההישגים אשר מערבה לפולין. בולטת העובדה שהתרבות היידיש והכתיבה העברית המודרנית התפתחו והתעצמו: התיאטרון היידיש, השירה, המוזיקה, הספרות היפה והאומנויות השונות קיבלו תנופה בלתי ידועה בעבר. אישים כגון סוקולוב, קצנלסון, פרץ ושלום עליכם, פרחו ויצרו את יסוד הספרות העברית החדשה. מבחינה פוליטית, הקהילה היהודית המזרח-אירופית הייתה מאורגנת היטב על ידי "ועד ארבע הארצות" (פולין הגדולה והקטנה, רוסיה וווליניה) אשר טיפל בעניינים הפנימיים והחיצוניים של הקהילה. באותה זירה מאוחדת ומלוכדת קיבלה הציונית הפוליטית של הרצל מימד מאסיבי ופופולארי.

כך נולדה קבוצת ביל"ו וחובבי ציון, אשר הגשימו את שאיפתם האידיאולוגית תוך התיישבות מחודשת בארץ ישראל, במהלך העלייה הראשונה, אשר בין השנים 1882 ועד 1904. כך נולדה המפלגה היהודית-סוציאליסטית, "בונד", אשר קיבצה את היהודים אשר שילבו בהשקפתם את הדגל החברתי והשוויוני תוך טיפוח של מעמד הפועלים. וכך התארגנה "אגודת ישראל", איחוד היהדות האורתודוקסית, אשר עברה מהפך והתחזקות כמותית וערכית.

ניתן לומר כי אחד הגיבורים המרכזים בפריחתה של יהדות מזרח אירופה הייתה התקשורת הכתובה. כיוון שמיקומה בתרבות ובחיים היומיומיים של העם הינו גדול ורחב. העיתונות היהודית הייתה אחראית לפרסום חדשות היום, אך היא הנהיגה גם כן, ליוותה, חינכה, והייתה מחוללת אינספירציה. עשרות מגזינים ועיתונים ביידיש, עברית ופולנית יצאו כל יום וייצגו את מגוון הדאות אשר בכלל האוכלוסייה היהודית. בין יוצאי יהדות הפולנית החדשה ישנם אישים חשובים ומכריעים בעתידו של העם היהודי, כגון דוד בן-גוריון, חיים וייצמן וש"י עגנון.