תנועת ההשכלה היהודית החלה בשנות השבעים של המאה ה-18 והגיעה לשיאה וסיומה בשנות השמונים של המאה ה-19 עם צמיחתה של הציונות המגשימה. 400,000 יהודים חיו באירופה המערבית ומתוכם 300,000 בגרמניה. למרות שהיהודים הוכיחו כי הם הנם חיוניים בהתפתחותן של המדינות האירופיות, דלתות הציביליזציה המערבית עוד היו סגורות בפניהם. במהלך המאה ה-18 חל שיפור במעמדם הכלכלי של היהודים, אך רובם עוד סבלו מעוני רב, מהסתגרות בתוך הגטו ונתונים למסים גבוהים ומשפילים. באופן הדרגתי בסוף המאה ה-18, השחרור האמנציפטורי התחיל להיות מוחשי ליהודים כתוצאה משתי סיבות עיקריות: הכוח הכלכלי שהיהודי ייצג, וההתפתחות של ההומניזם הרציונאלי (אשר בדיעבד הביא לדמוקרטיזציה של המדינות הללו והכללה של המיעוט היהודי במעמד האזרחי).

אבן הפינה של האמנציפציה היהודית הייתה "ההשכלה", הנכונות ללמוד ולרכוש ידע ממקצועות ודיסציפלינות חילוניות, דבר אסור מנקודת מבטה של היהדות הדתית השמרנית. מטרתה של ההשכלה היהודית הייתה לשנות באופן קיצוני את טיב היחסים שבין יהודים וגויים, דרך למידת שפת המקום, היעלמותן של צורות לבוש מיוחדות, וכמוכן הנאמנות למדינה ולשלטונה. מטרתה החומרית של ההשכלה הייתה הצורך הכלכלי-חברתי, לשפר את מצבם של היהודים ואת קליטתם בכלכלה ובתעשייה, במלאכה ובאקדמיה.

חלוץ ההשכלה היהודית היה משה מנדלסון, אשר תרגם את התנ"ך לגרמנית מדויקת ותרגם לעברית יצירות רבות מן הספרות המקומית, וזאת בכדי לקרב את התרבות הגרמנית ליהודים. מנדלסון בעצמו היווה דוגמא של איזון אפשרי בין לימוד התורה ושמירה על ההלכה תוך התבוללות מוחלטת לאופי החברה בה הוא היה חי. במהלך המאה ה-19, יהדות מערב אירופה נכנסה בהדרגה לסדר החברתי הסדיר של המדינות בהן חיו. התבוללות הדרגתית זאת אפשרה את הצמיחה במעמד הכללי של העם, השתתפות בחוגים פוליטיים, אקדמאים, מדעיים, צבאיים ואומנותיים, כאשר גרמו ליהודים רבים להיות חלק מהמהפכות והתהפוכות אשר שינו את פני העולם והביאו את השינויים הגדולים בכל תחום, וביניהם הציונות החדשה, המיוסדת ומנוסחת על ידי תאודור הרצל, אשר הצביעה על הצורך הלאומי הדחוף של העם היהודי במדינה והביאה הן לקיום הקונגרס היהודי הראשון ב-1897 והן להתארגנות ועלייה מאסיביים לפלשתינה במחצית הראשונה של המאה ה-20, עד קומה של מדינת ישראל.