החסידות נולדה במזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-18 ובמהירה הומצאה באופן מאסיבי על ידי קהילות רבות אשר באוקראינה, פולין, רומניה והונגריה. התפשטות זאת התרחשה בתקופה שבה האוכלוסייה היהודית סבלה ממצוקה כלכלית, חברתית ופוליטית גדולה, כאשר היהודי היה שנוא ונדחה על ידי החברה הנוצרית שנקטה באפליה תעסוקתית ודתית נגדה והגבילה את המיעוט היהודית למעמד של משלמי מסים, נטולי כל זכויות אזרחיות.
תמונת מצב זו קיבצה את הקהילות היהודיות לחיים סגורים, סוג של מחסה אשר בתוכו היהודי מצא מפלט רוחני סביב אווירת העוינות החיצונית. בתוך חברות סגורות אלו, ההמון העני סבל מכוחם של המיעוטים העשירים. מעטים היו תלמידי הישיבות, אשר נפתחה בפניהם הזדמנות למלא משרות כרבני הקהילות השונות. מהר מאוד חכמים וצדיקים רבים מצאו עצמם נודדים ומטיפים, תוך הבנייה של אופוזיציה רוחנית וחברתית מול הממסד הדתי הקשוח אשר סירב ליצור למענם אלטרנטיבת חיים.
בתוך אווירה זאת עלתה החסידות כתנועה יוצרת אופציית קיום וראיית עולם שלמה ליהודי הפשוט. מנהיגה הרוחני הראשון של החסידות היה הבעל שם טוב, דמות עטופת הילה מיסטית, שפעלה בין השנים 1700 ו-1730 כרב, מרפא ומטיף. תורתו הועברה בעל פה בין תלמידיו והיווה הבסיס לצורת חיים יהודית שונה אשר בה הוא מקרב את האלוהים לאדם הפשוט, דרך הפלת המחסומים שביניהם, בטענה שהאלוהים נמצא בכל מקום ובכל דבר כגון הטבע, השמחה והאהבה ולא רק בבתי הכנסת.
אופייה הגמיש והמיסטי של החסידות קירבה את היהדות להמונים והפך את הדת לזמין ומתאים את עצמו לצרכיה המציאותיים של זמנו ולמעמד העני המבקש פתרון רוחני הן ליומיום עמוס העבודה והן להשכלה המועטה אשר נרכשה על ידם עקב מצוקת הזמן הפנוי. החסידות הוסיפה להלכה ולתורה האורתודוקסית ספרות רחבה שמורכבת מסיפורים, אנקדוטות, פתגמים, משלים ואגדות, שנלקחו מחיי היומיום ולכן נקלטו בקלות על ידי העם. הפופולאריות של החסידות נבעה מהיותה תנועה של סולידאריות ואהבה בין הרב לחסידיו, ובמידה רבה איננה  החסידות דוקטרינה אלא צורת חיים.

בערב מלחמת העולם השנייה, היה מספר החסידים במזרח אירופה כ-3 מליון. שפתם הייתה שפת היידיש. בסוף המלחמה נותרו 800,000 חסידים, שהתפזרו רובם בין ישראל ליבשת אמריקה.