טקס יום השואה נערך השבוע במטה החברה למתנ"סים

לאחר מכן נשא דברים טל בסכס, מנכ"ל החברה, שסיפר על משפחתו שנספתה בשואה. "לכל אחד יש את הסיפור האישי והמשפחתי שלו. הסיפור של משפחת בסכס, שהחל בפולין ב-1891, כלל אבידות קשות של רוב בני המשפחה שנהרגו בשואה, הם לא שרדו, אבל אנחנו כאן נושאים את השמות שלהם. חשוב לזכור שלצד הסיפור האישי, יש לנו תפקידים ואחריות ציבורית. אנחנו חיים בדור מיוחד, דור שזכה לגעת ולשמוע בגוף ראשון את ניצולי השואה, אך מצד שני אנו הדור שמגדל ילדים ויודע שהם כבר לא יכירו את הניצולים. לפעמים, כאשר הכאב גדול מנשוא, אין מה לומר, וההתמודדות היא דרך הדממה, התכנסות בכאב ובמחשבות שנודדות אל החיים שיכלו להיות, אך עם זאת, מנגנון הזיכרון והשכחה הוא אחד מהכלים המיוחדים שיש לנו כבני אנוש, כדי להמשיך ולהצליח לחיות ולפעול בעולם, גם אל מול כל הצרות והכאבים הגדולים שלנו, השכחה מאפשרת לנו לצמוח כאנשים פרטיים, אך בהיבט הציבורי אנו מחויבים לזכור, ולפעול באופן אקטיבי כהורים, כמחנכים וכשליחי ציבור, כדי להמשיך ולשמר את זיכרון השואה. המסע שהוצאנו בשנה שעברה היה חוויה משמעותית לכל מי שלקח בו חלק ואנו עושים רבות כדי שזה ימשיך".

את הזיכרונות והתחושות מהמסע לפולין שיתפה גם ספית חשביה צורי, וגם שירה שטרנפלד מתוכניות "עמיתים" עם סיפורה האישי של משפחתה. כפיר מעוז הקריא מכתב מרגש לסבו מהמסע, שרה טסלר שהובילה את המסע שיתפה את תחושותיה ורן יול סיפר על החשיבות של המשך קיום המסע. "יצאנו יחד, עובדי החברה למסע, וזה היה מסע עמוס מחשבות, שתפס כל אחד מאיתנו בזווית האישית שלו", אמר רן יול. "זו חוויה ישראלית מאוד חזקה שהופכת אותנו לישראלים קצת טובים יותר וקצת מסוגלים יותר להכיל גם את הכאב של האחר, בלי להשוות אותו לשום דבר, וזו היתה גם חוויה יהודית חזקה מאוד. כאזרח מסור של המדינה, זה נראה הכי טבעי לעמוד על אדמת פולין ולהבין למה אנחנו כאן, למה אנחנו עם שצריך בית לאומי. אני שמח לעבוד בארגון שמבין את החשיבות בהמשך מסורת המסעות לפולין עבור אנשים בוגרים, מפני שהמסע גם מאפשר לנו לחשוב איך אנחנו ממשיכים להיות מעורבים ולהשפיע על החברה הישראלית. אין ספק שדברים נראים אחרת מהדשא של טרבלינקה".