קצת היסטוריה

"מבניין לבית, משיכון לשכונה, מקהל לקהילה"

                                     (חיים ציפורי – מייסד החברה למתנ"סים)

רעיון המרכז הקהילתי, התפתח במהלך החיפוש אחר דרכים חדשות להאיץ תהליכים חברתיים בקהילות מתפתחות ובאוכלוסיות מוחלשות. הרעיון קרם עור וגידים בשנת 1969 ביוזמת שר החינוך והתרבות, זלמן ארן.

ארן בדק את מימוש רעיון המרכזים הקהילתיים בשני קווים מקבילים: על ד"ר יעל פוזנר, ראש מינהל החינוך במשרד החינוך והתרבות, הטיל להקים ועדה לבדיקת הנושא; על חיים ציפורי, איש היחידה לתרבות במשרד החינוך, האחראי על נושא ביעור הבערות ומפעל אמנות לעם, הטיל לבדוק אם קיימת פעילות תרבותית וחברתית בעיירות הפיתוח ומה אופיה. המפגש בין השניים העניק את הדחיפה הגדולה והמשמעותית להקמתם ולפיתוחם של המרכזים הקהילתיים בישראל.

לאחר שהוחלט על ידי הוועדה כי אכן יש מקום להפעיל מרכזים קהילתיים, התעוררה השאלה כיצד יתפקדו המרכזים מבחינה ארגונית. הוועדה רצתה שכל מרכז יתפתח לפי תנאי המקום המיוחדים, ולפיכך חבריה הציעו שתהיה הנהלה מקומית לכל מרכז, והיא תקבע את מדיניותו. בכל הנוגע לארגון הארצי, האחראי על כל ההנהלות המקומיות, הוצע להקים חברה ממשלתית, שבמועצת המנהלים שלה יהיו מיוצגים גופים ורבדים שונים במדינה ובחברה, והיא תהיה האחראית לניהול המרכז והמעסיקה של העובדים.

ראש הוועדה ציפורי סיכם את עבודתה של ועדת פוזנר, ובתוך כך הסביר את השימוש הנמשך במילה "מתנ"ס", על אף שתחומי העיסוק של המרכזים הקהילתיים השתנו לאורך השנים: