קהילה בלבד: הון חברתי, מין ותרבות

על סמך

Barbara Arneil, “Just Communities: Social Capital, Gender and Culture” in: Brenda O’Neill and Elisabeth Gidengil (Eds.), Gender and Social Capital, Routledge 2006, pp. 15-43.

מושג ההון החברתי נכנס לשימוש על ידי Robert Putnam בספרו המפורסם: Bowling Alone: The Collapse and Revival of American Community. פוטנם מנסה למצוא פתרונות לבעיות החברה האמריקאית המודרנית באידיאל הקהילה או החברה האזרחית מהעבר. יש לציין, כי הניתוח של פוטנם ושל חוקרים אחרים שבאו בעקבותיו כמעט שאינו לוקח בחשבון את הממדים של תרבות ומין בהתייחס לקהילה האידיאלית מהעבר. עם זאת, הנחות מהסוג הזה נמצאות באופן סמוי בבסיס הספרות המודרנית המבקשת לחקור את תופעת הקהילה האזרחית.

פוטנם מגדיר את ההון החברתי כקשרים חברתיים בין האנשים וכנורמות של הדדיות ואמון שנולדות מתוך היחסים האלה. הון חברתי הוא מאפיין של החיים החברתיים, שמאפשר למשתתפים לפעול ביחד בצורה יעילה יותר למען המטרות המשותפות. לכן, להון החברתי יש חשיבות מכרעת בכל הקשור למעורבות אזרחית. עבור פוטנם וחוקרים אחרים הון חברתי הוא מושג טכני פשוט, בדומה להון פיזי או אנושי; האידיאולוגיה של הקפיטליזם החברתי מאמינה, כי אפשרות לצבירת הון מכל סוג שהוא פתוחה בפני כולם.

הרבה יותר ביקורתית הייתה גישתו של Pierre Bourdieu. בורדיו מחלק את ההון לשלושה סוגים: כלכלי, תרבותי וחברתי, ומאמין כי ההיסטוריה והכוח הם הגורמים המרכזיים המעצבים את המסגרות הקיימות של הון. בורדיו מדגיש את הפן השלילי של ההון החברתי כגורם להפרדה בין מעמדות שונים בחברה, ככלי במשחק ההכללה וההדרה, וכן את הצורך בעיון מחודש בצורות שונות של ההון בחברה בהסתמך על יחסי הכוח והשלטון בה.

בתיאורו החיובי של בניית איגודים ושותפויות באמריקה בעת המעבר מ"עידן הגילדות" ל"עידן הפרוגרסיבי" (בתחילת המאה ה-20) פוטנם מתעלם מההיבטים הסמויים של תרבות, דת ומין שקשורים לפעילות הארגונים החברתיים הללו. אחד העקרונות הארגוניים של אגודות הללו הוא חלוקה לפי מין. הדבר מביא לכך כי הארגונים שחבריהם היו רק גברים שינו אומנם את יחסי הכוח בחברה הגברית, אך לא עשו מאומה כדי לשנות את מאזן הכוחות בין גברים לבין נשים בחברה. השוויון המדומה כאן בנוי על הדרת נשים מהשתתפות בפיתוח ההון החברתי. ההון החברתי הוא כוח חיובי עבור מי שנמצא בעמדת שלטון ומאפשר להדק את הקשרים בין חברי הקבוצה השולטת. אך עבור המודרים מהחברה, ההון החברתי ישמש למטרות אחרות לחלוטין – לא לחיזוק הסטטוס-קוו אלא לניסיון למוטט את הבסיס להגדרת הקהילה. ארגוני ומועדוני נשים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא היו ארגונים א-פוליטיים, כפי שסובר פוטנם. לא במקרה, באג'נדה שלהם הייתה הענקת זכויות הצבעה לנשים. אם כן, באמצעות ארגוני הנשים נבנתה מערכת אלטרנטיבית של הון חברתי, כאשר הפלטפורמות הרדיקאליות לעתים הוסוו באמצעות השפה המסורתית של ה"אמהות" (הניצבת כנגד שפת ה"אחווה" של ארגונים גבריים). ניתן לומר, כי באותה תקופה בניית ההון החברתי נעשתה בשני אפיקים שונים שהובדלו על פי מין משתתפיהם.

"העידן המודרני" מתאפיין בחברה האזרחית המושרשת בהפליה גזעית ותרבותית. הדבר נכון לגבי ארגונים גבריים ונשיים גם יחד. יש לציין, כי כמעט כל הארגונים הנשיים המסורתיים אותם מנתח פוטנם היו קשורים להדרה גזעית ודתית. על האג'נדה של הארגונים האלה הייתה היטמעות תרבותית של קבוצות מהגרים. במרכז דתי-תרבותי של החברה עמדה תרבות פרוטסטנטית-לבנה. הדוגמה הבולטת של הנזק שנגרם על ידי גישה זאת הייתה מלחמת התרבות שנוהלה כנגד אוכלוסייה אמריקאית אינדיאנית. החינוך שלהם נבנה סביב אותם המושגים שבהם משתמש שיח ההון החברתי, אך עבורם משמעות של בניית ההון החברתי הייתה כפייה אחרת לחלוטין מאשר מנקודת המבט של הקבוצה השולטת והתבטאה בכפייה תרבותית וחברתית: בתי ספר אסרו על תלמידיהם האינדיאנים להתלבש בבגדים מסורתיים, לדבר בשפת אם, להזדקק לרכיבים כלשהם של תרבות אינדיאנית. הסתבר כי הרעיון של יצירת קהילות אזרחיות שחבריהן מתורבתים ומשכילים גרם לנזק תרבותי עמוק ולהרבה כאב אנושי. יש לציין, כי גם קבוצות מודרות היו לגורמים מדירים בהתייחס לקבוצות חלשות יותר – מועדוני נשים לבנות יכולים לשמש דוגמה לכך.

לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה האם ניתן למצוא את המכנה המשותף בין הדגש על "הדדיות", "סולידריות" ו"אמון" כרכיבים של בניית הון חברתי לבין הערכים של פלורליזם וצדק? ברור דבר אחד: יש להיזהר מאוד מהישענות על דוגמאות העבר בתור המודלים לעתיד; רק על ידי ההכרה בהיסטוריה של הדרה והסתגלות כפייתית ניתן יהיה להפיק לקחים מהעבר ולנסות לבנות חברה אזרחית אמיתית בעתיד. אנו רואים שכפי שטוען בורדיו, ההון החברתי אינו רק כלי טכני חיובי אלא כלי בעל עוצמה לחיזוק יחסי כוח קיימים והעמקת ההדרה שקיימת בחברה. הנורמות המשותפות הן בעייתיות ביותר כאשר הן נכפות בכוח באמצעות חינוך אחיד.

הבחינה המחודשת של "תקופת הזהב" של ההון החברתי, אליבא דפוטנם, מאפשרת לנו להטיל ספק במסקנותיו באשר לירידת ההון החברתי במחצית השנייה של המאה ה-20. יש להסכים עם פוטנם בקביעתו, כי ארגוני נשים בארצות הברית נמצאים במצב של היחלשות מתמדת, אך יש לראות את התהליך הזה באור חיובי דווקא; הרי ארגונים אלה הם שרידי התקופה שבה הם שימשו נתיב אלטרנטיבי לבניית כוח ציבורי ופוליטי: ירידת קרנם, אם כן, היא סמן חיובי באשר למצב הנשים היום. כעת נשים יכולות להשתמש בדרכים ישירות יותר כדי להגיע לשלטון פוליטי, בלי להזדקק לשפה המסווה של האמהות (בניית ההון החברתי עבור האחרים, כביכול). כמו כן, פוטנם בקביעתו לא לקח בחשבון את המעורבות ההולכת וגוברת של נשים בפוליטיקה ובספורט.

לסיום, יש לזכור כי השאלה האמיתית היא לא רק כיצד אנו בונים את הקהילה אלא מה טיבה וכיצד עלינו לבנות את קהילה של צדק שלא תהיינה בה הדרה והסתגלות כפייתית, קהילה שמנסה להעצים את קבוצות השוליים. ללא התייחסות לממדים של תרבות ומין במפת חלוקת ההון החברתי בחברה האמריקאית, לא נוכל להתקדם לקראת הפתרון של בעיה זו.