הקהילה בראייה מודרנית

ג'רארד דלאנטי

על סמך

Gerard Delantry, Community (University of Liverpool), Routledge 2003

מבוא

מטרת הספר לתת פירוש מודרני למושג "קהילה". בשנים האחרונות, רעיון הקהילה משתנה בהתאם לשינויים רבים בתחום החברתי, התרבותי והמדיני, כמו, למשל, ההתפתחות תורת הפוסט-מודרניות וחיזוק הגלובליזציה. ניתן לומר, כי במצב הנוכחי רעיון הקהילה קשור לחיפוש אחרי שייכות בתנאים המודרניים של חוסר ביטחון. אפשר להצביע על שלושה מהפכים בתקופה המודרנית, אשר עוררו את השיח הקהילתי לסוגיו השונים: המהפכות הצרפתית והאמריקאית במאה השמונה-עשרה, התיעוש אשר התחיל בסוף המאה התשע-עשרה והגלובליזציה המאפיינת את סוף המאה העשרים.

באופן מסורתי, מושג הקהילה התפרש בסוציולוגיה כסוג מיוחד של ארגון חברתי המבוסס על קבוצות קטנות המוגדרות על ידי מיקום מסוים. באנתרופולוגיה המושג "קהילה" קיבל גוון תרבותי. במסגרת מדעי המדינה השימוש במושג זה נעשה כדי לתאר את הסביבה הפוליטית עם דגש על נושאים הקשורים לממשל עצמי, לחברה אזרחית ולזהות קבוצתית.

אנתוני כהן בספרו "המערכת הסימבולית של הקהילה" (Anthony Cohen, The Symbolic Structure of Community, 1985) טען, כי יש להבין את הקהילה לא כעשייה חברתית אלא כמערכת סימבולית. הגישה התרבותית מאפיינת גם את הספר המפורסם של בנדיקט אנדרסון – "הקהילות המדומיינות" (יצא בתרגום העברי בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1999(. אנדרסון שם דגש מיוחד על הקהילות הלאומיות, ומראה כי קהילה מיוצבת על ידי מערכות קוגניטיביות וסימבוליות אשר אינן מוגבלות על ידי מיקום וקירבה חברתית.

אפשר להבחין בין ארבע גישות עיקריות למושג "קהילה" במסגרת המחקר המודרני:

הגישה המסורתית מציבה את הקריטריון של המרחב המשותף. במסגרתה נוצר השיח של שכונות חלשות, התנדבות אזרחית, פיתוח קהילתי וכו';
גישת הסוציולוגיה התרבותית והאנתרופולוגיה שמה דגש על ההיבטים התרבותיים של הזהות. קהילה היא זהות קבוצתית אשר מוגדרת בניגוד לאני הקולקטיבי.
הגישה המאפיינת את החוקרים השייכים לזרם הפוסט-מודרניזם והדמוקרטיה הרדיקלית מתייחסת לקהילה במונחים של מודעות פוליטית ופעולה קולקטיבית.
הגישה החדשה מדגישה את הרשתות הגלובליות והבינלאומיות ומדברת על הקהילה הקוסמופוליטית.

כפי שניתן לראות, לכל הגישות יש רעיון משותף והוא הרעיון של שייכות.

הספר מנסה לפרש את מושג הקהילה בהתייחס לגישות המתוארות. רק על ידי המתודה הבין-תחומית אפשר להעמיק את הבנתנו את הקהילה. מתודה זו משתקפת בארגון הפנימי של הספר:

פרק 1 מציג את הפרספקטיבה ההיסטורית של הקהילה על פי המחשבה והפוליטיקה מערבית. דגש מושם על התפיסה האוטופית של הקהילה כאלטרנטיבה לסדר הקיים.

פרק 2 משקף את שימוש במונח "קהילה" בסוציולוגיה קלאסית ובאנתרופולוגיה. בפרק מוצגים גם הוויכוחים על ירידת קרנה של הקהילה עם עלייתה של המודרניות.

בפרק 3 נעשה מעבר מהתפיסה תרבותית-פוליטית של הקהילה אל משמעותה בסוציולוגיה האורבנית ובמחקרי הקהילה.

בפרק 4 נדונות התפיסות הקומוניטריאניות (communitarian) של הקהילה. מדובר על הקהילה הפוליטית בהיבטים הקשורים לשייכות כביטוי לאזרחות.

פרק 5 מוקדש לרב-תרבותיות ולתפיסות שונות של קהילה תרבותית. בפרק מוצגים 10 מודלים של רב-תרבותיות.

פרק 6 עוקב אחרי כינון הצורות הרדיקליות של הקהילה אשר קשורות לתנועות חברתיות שונות. מדובר גם בקהילות מקושרות.

פרק 7 מהווה שיח ביקורתי בהקשר לתיאוריות הפוסט-מודרניות של הקהילה.

בפרק 8 מוצג מודל של הקהילה הקוסמופוליטית אשר חוצה גבולות של מדיניות לאום מודרניות.

פרק 9 מוקדש לנושא הקהילה הווירטואלית.

ולבסוף - אחרית דבר.

יש להבין את הקהילה המודרנית כקהילה מקושרת (communication community), המבוססת על ההגדרות החדשות של שייכות. הכוונה לתחושת שייכות המאפיינת את החיים המודרניים ואשר באה לידי ביטוי במסגרת קבוצות לא קבועות, גמישות, פתוחות ואינדיווידואליות. הקהילה קיימת דווקא משום שהיא מסוגלת לבטא את דרכי השייכות בעולם של חוסר ביטחון וקביעות. אפשר לומר, כי כינון הקהילה מתבצע בתהליכים קומוניקטיביים, אם כי יש להדגיש, כי הקומוניקציה הייתה תמיד בסיס למושג הקהילה.

העולם המודרני יוצר צורות רבות של שייכות. אדם אינו קשור לקהילה אחת בלבד, הוא יכול לפתח קשרים רבים עם קבוצות שונות. לכן, קהילה גלובלית היום בנויה כרשת, מתאפיינת ברמה גבוהה של הפשטה וחסרה איחוד ובהירות. החיות של רעיון הקהילה קשור גם בתשוקה אליה וגם בכך שהיא מסוגלת ליצור צורות בנות-קיימא של משמעות סימבולית. קהילה לא רק משכפלת את המשמעות - היא מייצרת אותה. על מנת להבין את מושג הקהילה היום, אין להסתפק בהיבט הסימבולי אלא לעבור גם לתהליך של ייצור הקהילה בתור שייכות מדומיינת. בניית הגבולות הסימבוליים המגדירים את האני ואת האחר – היא רק צד אחד של תפקיד הקהילה. לא פחות חשוב הוא החיפוש אחרי השורשים ותחושת השייכות. כיום, הקהילה מתבטאת יותר בחיפוש דינמי אחרי שייכות מאשר בשמירה על הגבולות הקיימים שלה.

רעיון הקהילה אינו מנוגד לאינדיווידואליזם, שהרי חברות בקהילה כיום דורשת רמה גבוהה של אינדיווידואליזציה, שבגללה הפרט מקבל החלטה מודעת על ערכים ומטרות קבוצתיים. אנשים פרטיים נחלקים לקהילות לא רק על ידי כוחות חברתיים (מה שתואם לתפיסה של דורקהיים ולסוציולוגיה הקלאסית); באופן מודע הם ממקמים את עצמם בתהליך של הכינון מחדש של האני. תחיית הקהילה היום קשורה לנטייה כללית למלחמת תרבויות ולמאבקים סביב שייכות. המיעוטים, המתקבצים לקהילה, כופרים בדרך זו בעול הרוב הרודני ומדגישים את האינדיווידואליות שלהם בהצהרות של סולידריות, שייכות ושורשים תרבותיים, אתניים ודתיים. קיימות צורות רבות של קהילה אשר מתבטאות במערכות קומוניקטיביות מופשטות או מדומיינות.

ההיבט המדומיין של הקהילה מצביע על אי-יכולתה להיות בסיס נורמטיבי לאינטגרציה חברתית. בתור מושג נורמטיבי קהילה משחקת תפקיד חשוב בדמוקרטיה המודרנית ומהווה בסיס להשתתפות אזרחית. אך התפיסה הנורמטיבית של הקהילה עלולה גם להתפתח לאידיאולוגיה של השלטון, אפילו של שלטון רודני.

בספר נטען, כי חזון הקהילה נעשה היום הרבה יותר משפיע ומושך. קהילה חשובה בגלל הסגמנטציה של החברה וגם משום התפתחויות תרבותיות וצורות גלובליות של קומוניקציה. אחד המאפיינים החשובים של כינון הקהילה המודרנית קשור לצורתה הבלתי ישירה של האינטראקציה החברתית. המרחב בין אני לאחר אולי לא התרחב, אך הוא התמלא על ידי צורות תרבותיות שקיומן התאפשר בזכות טכנולוגיות חדשות של קומוניקציה. במרחב קומוניקטיבי זה נוצרת הקהילה החדשה.

הקהילה המדומיינת אינה פוגעת באמיתיות או בריאליות שלה. יש להפסיק להשתמש בדיכוטומיה הישנה של משהו אמיתי כנגד משהו מדומיין. במקום קהילות שכונתיות נוצרות היום קהילות וירטואליות אשר מעצבות את המציאות החברתית. לקהילה יש כוח קוגניטיבי מדומיין לכונן את התחומים אשר אינם ניתנים לתפיסה ישירה. תחיית הקהילה קשורה למשבר במושג ה"שייכות" הקשור למרחב ולמקום. צורות חדשות של קהילה – רשתות חברתיות של פרטים – מציעות במקום זה את השאיפה לשייכות. האם הקהילה תישאר במצבה המדומיין? זאת כבר שאלה לנושא מחקרי נפרד.