דור פרוקטר

בניית קהילה באמצעות תקשורת: למען הקשר האזרחי

על סמך

David E. Procter, “Building Community Through Communication: The Case for Civic Communion”, Journal of the Community Development Society, 2004, vol. 35, No. 2, pp. 53-72.

1. גישות שונות לתקשורת כבסיס לבניית קהילה

חוקרים, המנתחים את תופעת הקהילה מזוויות שונות, מסכימים כי הקהילה שייכת לשדה התקשורת הבין-אישית אשר פועלת להשגת הדדיות, זהות, מערכת ערכים וקודים משותפים של התנהגות. נשאלת השאלה מה הוא טיב התקשורת הבין-אישית הנרקמת בין חברי הקהילה אשר מאפשר לה לממש את מטרותיה. כדי לענות על שאלה זו יש להיעזר בשתי תיאוריות: "האינטראקציה הסמלית" (סימבולית) ו- "תקשורת כהצגה".

תיאורית האינטראקציה הסמלית יוצאת מנקודת הנחה בסיסית, כי הבנה אנושית היא בעלת אופי סמלי, שהרי באמצעות החלפת סמלים אנשים מתחילים לפרש את פעולותיו של האחר ולא רק להגיב עליהן. החלפת סמלים הדדית מאפשרת שיתוף פעולה, בניית ערכים משותפים והבנה הדדית.

בעוד שתיאוריית האינטראקציה הסמלית מתרכזת בפעולת האינטראקציה הפשוטה, הרי שהתיאוריה השנייה, זו של "תקשורת כהצגה", מרחיבה את התפיסה הראשונה לתחום התקשורת הבין-אישית ולאירועים יומיומיים שיוצרים תקשורת בין אנשים. תיאוריה זו מתבססת על סוגי תקשורת הבנויים בצורה מסוימת כדי להיות בולטים לעין ונראים על ידי הציבור. למעשה, כל פעולת תקשורת מהווה גם הצגה. חוקרים רבים מקשרים בין הצגה לבין הבניה קהילתית, כאשר הכוונה גם לאזרחות כהצגה וגם להצגה התרבותית המתבצעת על ידי הקהילה. חוקרים אלה טוענים, כי הקהילה נמצאת בתהליך תמידי של משא ומתן בין חבריה והוא מתבצע באמצעות הצגות תרבותיות וצורות סמליות שונות.

חקר הקהילה על פי ההיבטים של שתי התיאוריות הללו דורש ניתוח הצגות תרבותיות מקומיות: פעילויות, התנהגויות, סמלים, רטוריקה, מניעים וערכים הקשורים בקהילה. להלן נבחן את שתי התיאוריות האלה בהקשרן לבנייה קהילתית המתארת את התהליכים הנ"ל.

2. תיאוריית "האינטראקציה הסמלית"

תיאוריית האינטראקציה הסמלית רואה באינטראקציה הסוציאלית את הכוח היצירתי אשר מעצב את המסגרת הקהילתית. ווילקינסון (Wilkinson), אשר פיתח את התיאוריה הזו, הגיע למסקנה בניתוחו את הקהילה הכפרית, כי היא תלויה באינטראקציות חברתיות מכוונות ובפעולות אשר מבטאות את האוריינטציה המקומית והמעודדות פיתוח קהילתי. תיאוריה זו הביאה לחקר היחסים ההדדיים בין חברי הקהילה, הנוצרים סביב נושאים ותכניות מסוימים, בין היתר סביב האינטרסים המרכזיים של הקהילה. דוגמה לכך היא תיאוריית המעורבות האזרחית אשר מוצגת בספרו של רוברט פוטנאם (Putnam). פוטנאם טוען, כי ההון החברתי הוא הרכיב הבסיסי ביותר לבניית קהילות חזקות. לדעתו, הון חברתי מתייחס לרשתות חברתיות, לנורמות הדדיות ולאימון אשר קיים בתוכן. מערכות הקשרים בין חברי הקהילה מביאה לצבירת הון חברתי שממנו מרוויח כל פרט ופרט בקהילה. לפי השקפה זאת, התפתחות קהילתית ומיקומו של הפרט בתוך הקהילה קשורים ב"מלאי" ההון החברתי אשר נוצר בעקבות התפתחות קשרים חזקים בקבוצות קטנות. עם זאת, לפי פוטנאם, השתתפות האנשים באיגודים אזרחיים נמצאת כעת במגמת ירידה, משום שהדור הצעיר אינו הולך בעקבות הדורות הקודמים ומתאפיין בנטייה הולכת וגוברת לערכים אינדיבידואליסטיים על חשבון הערכים הקהילתיים. את ההסבר האלטרנטיבי לתחושת הפירור הקהילתי מספק רוברט ווטחאו (Wuthnow), אשר מדגיש כי הסיבה לכך טמונה בנטייה לא לפתח קשרים והתחייבויות ארוכי טווח, אלא להתאגד ולעצב מערכות יחסים סביב נושא מסוים או מטרה ייחודית.

אם כן, ניתן לראות כאן צורות שונות של אינטראקציה תוך-קהילתית סביב נושאים אזרחיים - צורות אשר מתבטאות בגישות מחקריות שונות: זו של בניית קהילה באמצעות תקשרות עם אוריינטציה מקומית; זו של בניית קהילה באמצעות השתתפות אזרחית וזו של אינטראקציה אזרחית קצרת טווח סביב אינטרסים מסוימים.

3. תיאוריית "התקשרות כהצגה"

אחד המאפיינים העיקריים של תיאוריית "התקשורת כהצגה" הוא יכולתה לפתח את האחווה האזרחית (civic communion) בין חברי הקהילה. במושג "אחווה אזרחית" כוונתנו לרגעים המביאים לידי ביטוי את התחושה הקהילתית של האזרחים. מדובר בהצגה תקשורתית של רגע אזרחי משמעותי, אשר מעודדת את התחושות האזרחיות של חברי הקהילה ומכוונת אותן לתמיכה קבוצתית – רגשית, רטורית והתנהגותית – במערכות הקהילתיות המקומיות. אחווה אזרחית קמה סביב רגעים חשובים בחיי הקהילה וכוללת מגוון רחב של התנהגויות ואינטרסים קהילתיים אשר מרחיבים את האג'נדה הציבורית. ניתן להבחין בין שני היבטים עיקריים של אחווה אזרחית הקשורים אחד בשני: ההיבט הארגוני וההיבט הרטורי.

מבחינה ארגונית, אחווה אזרחית מקבלת צורה של אירוע קהילתי חשוב, מעין חג קהילתי, תכנון אסטרטגי קהילתי, תגובת הציבור להצלחה או אף טרגדיה מקומית. אחווה אזרחית מתבטאת בקבוצות של אזרחים היוצרים קשר על מנת לבנות קהילה מקומית ולפתחה. המאפיינים הארגוניים של אחווה אזרחית הם:

- אינה רציפה; מדובר ברגע מסוים בחיי הקהילה, באירוע מתוכנן מראש אשר מוגדר במרחב ובזמן.

- קשורה להשתתפות רחבה של חברי הקהילה.

- מעודדת השתתפות אזרחית של חברי הקהילה ומרחיבה את האג'נדה הציבורית.

המאפיינים הרטוריים של אחווה אזרחית הם:

- עיצובה הסמלי: הלשון והתצוגה מעצבים את האירוע כמכונן בחיי הקהילה;

- דגש על הקשר ההדדי; אחווה אזרחית היא בסופו של דבר אמצעי לבניית הקשר: לשון ותצוגה מחזקים קבוצות פנימיות בקהילה. תחושת ההזדהות והאחווה הנוצרת באירועים קהילתיים מחזקת את הקשרים הקהילתיים ברמות שונות.

- שפת החיזוק היא השפה המכוננת של הנוכחות התרבותית ושל הרטוריקה הרוחנית. מדובר לא רק בזיהוי ובבניית הקבוצות הקהילתיות, אלא בארגונן במערכת היררכית. האחוות האזרחיות מהוות אירועים סמליים אשר מכוננים את האמיתות הקהילתיות. במסגרת אירוע כזה נוצר סולם עדיפויות המאפשר לבצע הערכה של אינטרסים קהילתיים שונים: כלכליים, חינוכיים, סביבתיים, תיירותיים, היסטוריים וכו'. האחווה האזרחית מייצרת רטוריקה של תקווה, אשר חיונית למען הפיתוח הקהילתי; יתרה מזאת, היא מכוננת אתיקה אנושית בהיבטים הקהילתיים שלה.

אחווה אזרחית יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון רחב של הקשרים, כגון: תכנון קהילתי, חגים קהילתיים, עימותים קהילתיים, תגובות קהילתיות למצבי חירום, ועוד. ברגעים של אחווה קהילתית - הקהילה מכוננת את המערכות של הערכים האזרחיים, של ההיסטוריה המקומית ושל ההתנהגות הקהילתית. תוך כדי כך מעוצבת הזהות הקהילתית של אותה קהילה.